אנשים נשארים מאחורי הקלעים בעולם העבודה מסיבות שונות, השאלה עד כמה התנהלות שכזו משרתת אותם בעולם שמסתמך יותר ויותר על קשרים אישיים? לדעתי חשוב לוודא שהסגירות לא מונעת הזדמנויות להתפתח ולחוות סיפוק והצלחה.
מבחינתה סטטיסטית 50% מהאנשים הם יותר מופנמים, שקטים ונמנעים מחשיפה. זו נטיה שמתפתחת עם הזמן, מושפעת מגנטיקה, חינוך, ערכים, חוזקות וגם מהזדמנויות וחוויות עבר מוצלחות יותר או פחות. כל אלה מעצבים את האופי האישי והאופי משפיע על הקריירה ועל האפשרויות להתפתח בעולם העבודה. חשוב להדגיש, הנטיה הטבעית לפתיחות לסגירות היא לא בעיה, אלא אם כן, המאפיינים האישיים מקבעים את העובד בתפקידים מסויימים.
לדוגמה, מי שמוכר במקום העבודה כטיפוס אחראי ויציב אך לא מכירים אאותו מעבר לכך, רוב הסיכויים שיציעו לו תפקידים בהקשר המצומצם הזה. וככל שעוסקים יותר זמן בתחום ספציפי, זה מחזק את האמונה של העובד שזה התפקיד הנכון לו, מחזק את ההגדרה העצמית כמומחה בו ומחזק את התלות של אחרים ביכולות אלו. בסופו של דבר, זה מגביר את הקושי של העובד להשתחרר מההגדרה.
ולכן, גם עובד שמרוצה מהקריירה שלו, חשוב שיוודא שהמקום בו הוא נמצא היום אינו מקבע אתכם או מגדיר אותו ואת העשיה שלו, לא בעיניו ולא בעיני אנשים אחרים. כי יתכן שמחפשים מישהו בדיוק כמהו אבל לא חושבים לפנות אליו כי לא מכירים אותו מעבר להגדרה הצרה והפונקציונלית של התפקיד הנוכחי שלו.
בעולם עבודה של ימינו, שהקידום וההתפתחות בו מבוססים על קשרים אישיים, נטוורקינג והיכולת להעיד על שילובים מיוחדים של יכולות אישיים, חשוב מאד לתרגל קידום עצמי. עבור אדם מופנם זה אומר לפתח את הכישורים החברתיים: ללמוד להרגיש נינוח בסיטואציות חברתיות שונות ולדבר על עצמו ועל החוזקות שלו, על הרצונות והשאיפות שלו ולא רק להדגיש את התועלת שלו לארגון או את ניסיון העבר שלו.
מי שמופנם בדרך כלל לא אוהב small talk, וכנראה לא ישתף אחרים בתחומי עניין יותר רחבים, בשאיפות או ברצונות שלו. הרי אפשר להיות אחראי ויציב וגם הרפתקן חובב טיולים, אבל כדי שאחרים ידעו את זה, צריך להיות נוכח במקום שמדברים על מה שמעבר לעבודה, אמנם חלק מהאנשים המופנמים לא רגילים או מורתעים ממה שנתפס על ידם כפטפטת, בזבוז זמן או שיחה אישית מדי. התוצאה היא ש לרוב הם לא נמצאים במרחב בו השיחות הבלתי פורמליות מתרחשות והם לא רגילים לדבר על עצמם או לספר על תחומי העניין שלהם מחוץ לעבודה.
אימון אישי עוזר לבנות תהליך של שינוי ולתרגל מצבים חדשים, על פי רצונו של המתאמן ובקצב שלו. במקרה של אנשים מופנמים, מטרה יכולה להיות יצירה של הצגה עצמית שכוללת פרט אישי, או תירגול דיבור מול קהל בנינוחות. כשהם מכירים בחוזקות האישיים ויודעים לתקשר אותם כלפי חוץ, אנשים מופנמים לומדים לדבר על עצמם מעבר לפעולות שהם עושים או לפונקציה שהם ממלאים ולהכיר בתרומתם להצלחת הצוות או הארגון . כמי שמורגלים לפעול מאחורי הקלעים, רבים מהם מכינים את התשתיות, עובדים בהתמדה ובאחריות כדי להשיג מטרות ארגוניות, אך מתקשים לקחת את הקרדיט על כך.
הסביבה הארגונית יכולה לסייע בפתיחת דלתות עבור העובד המופנם: להציע לו להשתתף בצוותים שלא במשבצת האחראי, לשאול שאלות ולהציע הצעות, להגדיל את המעורבות של העובד המופנם בתוך הארגון, בקשרי הלקוחות או בקשרים בקהילה. גם אם העובד יסרב או יקח זמן לחשוב על ההצעה שלכם, אל תניחו שהוא אינו מתעניין בתחומים שמעבר לאחריותו הישירה.
ארגון שעוזר לעובדים מכל הסוגים להתפתח בו זוכה לשמר את העובדים בו לאורך זמן, מטפח יציבות גם בתקופות סוערות ויוצר מחוברות של העובדים לארגון ולמטרותיו גם כשהם עובדים מרחוק. העצה הכי חשובה היא לא להיכנע לסטריאוטיפים, אלא לפתוח הזדמנויות חדשותבפני כל העובדים ובמיוחד בפני העובדים המופנמים.
